Różka Korczak-Marla TheMalchutha: InnerCross Leadership

רוז'קה קורצ'אק מנהיגה דמלכות"א בגטו וילנה  

InnerCross Leadership היא מנהיגות מבוססת תהליכים פנימיים/ inner בראיה רוחבית Cross. רוז'קה הצטרפה לתנועת הנוער הציונית-סוציאליסטית "השומר הצעיר" ב-1935. בספטמבר 1939 רוז'קה הגיעה לוילנה. בוילנה היא הצטרפה לארגון "האיגוד השומרי" הסוציאליסטי. בספטמבר 1941 נכלאה קורצ'אק, יחד עם שאר יהודי העיר, בגטו. היהודים נשלחו למוות ביער פונאר. רוז'קה כמנהיגה נשית מבצעת "תנועה" של מן הפנים החוצה בקשת, כמו תנועה זריעה- חופנת את ה"זרעים" מהשק ומפזרת בקשת ל"מרחבי השדה". רק אישורי עבודה ("שיינים") הצילו חיים. מספרת רוז'קה:"אלפי אנשים מתרוצצים עתה כמטורפים בחוצות בלי שידעו מה לעשות, היכן להסתתר, איך להציל את עצמם... נשים סוחבות בידיהן ילדים הממררים בבכי... גברים מתרוצצים ממקום למקום של קרובים, ידידים וביודנראט – לכל מקום בו ישנו צל של תקווה כלשהי להצטרף ל'שיין'". זהו השלב בו התגבש אצל רוז'קה הצורך המנהיגותי והיא התחילה להתוות את דרכה הרגישותית. מודעות עצמית וענווה היא התכוונות פנימית ומשם יצאה רוז'קה לכושר חשיבה רשתי שזו תפישת רוחב של המציאות. תחושה אינטואיטיבית היא חיווי פנימי המסתמך על מידע חיצוני רוחבי. לכן קבוצת מיעוט בגטו, בהובלתה של רוז'קה, החליטה להקים תשתית להתנגדות לנאצים. בליל הסילבסטר של 1941 נערך כינוס של 150 יהודים בגטו, והופץ בו כרוז בזו הלשון: "יהודים התנגדו בנשק! התליינים הגרמנים והליטאים הגיעו לשערי הגטו. עומדים הם לרצחנו נפש. עוד מעט יובילו אותנו מחנות-מחנות דרך השער. [...] ואנו לא נלך! לא נובל כצאן לטבח. יהודים התנגדו בנשק! אל תאמינו להבטחותיהם הכוזבות של המרצחים. אל תאמינו לדברי הבוגדים. כל היוצא משערי הגטו אחת דרכו לפונאר. ופונאר היא מוות. יהודים אין לנו מה לאבד. המוות ישיגנו בלאו הכי. מי מאמין עוד בחייו שעה שהמרצח משמיד אותנו בשיטתיות. ידו של התליין תשיג כל אחד. מחבוא ופחדנות לא יצילו את החיים. רק בהתגוננות מזויינת נוכל להציל את חיינו וכבודנו. אחים, מוטב ליפול בקרב בגטו מלהיות מובל כצאן לטבח לפונאר. ודעו: בגטו קיים כוח יהודי שאורגן אשר יתקומם עם נשק ביד. [...] תחי החירות! תחי ההתנגדות בנשק! מוות למרצחים!" רוז'קה מציינת כי "הכרוז לא שכנע את האנשים". נוסף על כך, גם בקרב אלו שתמכו בהתנגדות נוצר פילוג, חלק צידדו במעבר לגטאות של ביאליסטוק ושל ורשה, שם הם חשבו שהתנאים בשלים יותר לפעילות. אמפתיה והכלה של כל אחד מחברי הקבוצה זהו תהליך פנימי אותו היא חווה, ומשם היא יוצאת ללכידות הקבוצתית ליצירת קשרים בין אנשים. רוז'קה מתאפיינת בוודאות והתמדה בפרטים עליה היא מבססת את דרכה הרגישותית. רוז'קה עבדה באותה תקופה ב"מכון למדע יהודי" (יידיש: יידישער וויסנשאפטלעכער אינסטיטוט) בוילנה, מכון שעסק בהפצת תרבות היידיש ובשימורה, בין השאר על-ידי תחזוק ארכיון גדול. רוב הניסיונות של חברי הפ.פ.או ליצור קשר ארגוני פרטיזנים לא-יהודים אחרים עלו בתוהו, אבל הם הצליחו ליצור קשר מסוים עם ארגוני ההתנגדות בגטאות ביאליסטוק וורשה. בתווך בין התהליכים הפנימיים לתהליכים הרוחביים נמצאת תחושה אינטואיטיבית. רוז'קה בתחושתה האינטואיטיבית תמכה בהישארות בגטו וילנה. ב-21 בינואר 1942 נערכה ישיבה, שכללה את רוב הארגונים שתמכו בהתנגדות, והוחלט על הקמת ארגון משותף "ארגון הפרטיזנים המאוחד" (פ.פ.או). הארגון עסק בתחילה באיסוף ובייצור נשק ועזרה לארגון מחתרת לא-יהודי שפעל בוילנה. התהליכים הפנימיים שלה הם מודעות עצמית וענווה, אמפתיה והכלה, ודאות והתמדה בפרטים. התהליכים הרוחביים שלה הם כושר חשיבה רשתי, לכידות קבוצתית, ודרך רגישותית. בספטמבר 1943 החלו הנאצים באקציה סופית של יהודי וילנה, והפ.פ.או החליט להתנגד בירי על הנאצים. עם זאת, חברי המחתרת הבינו כי בגטו הם לא יצליחו להתנגד באופן יעיל, ולכן הם החליטו לברוח אל יערות רודניקי ולהילחם שם כפרטיזנים. את הבריחה ליערות עשו חברי המחתרת דרך תעלות הביוב, ועל כך מספרת רוז'קה: "אפלה שוררת בתעלה... אורו החיוור של פנס מראה את הדרך ואנו מתקדמים. כתפי מתחכּכוֹת בצינור הצר, איני יכולה להניע את ידי... מחשבה אחת ויחידה – לא להרטיב את הנשק ולא לפגר... מי הרפש מכסים את הבגדים... הטור נעצר. מודיעים שאחד התעלף, הוא מוטל באמצע וסותם את המעבר... מעבירים אותו הצדה... אני מאבדת את תחושת הזמן... מגיעה פקודה: להתכונן ליציאה." ראיית העולם הרשתית נובעת מהכושר והיכולת החשיבתית שלה לחבר בו-זמנית מספר נקודות ולהביט עליהן ממבט-על: היא מזהה בו-זמנית מספר אירועים/סיטואציות המתרחשים במקביל ומנתחת אותם בצורה רשתית. ההתבוננות פנימה במקביל לראיה הרוחבית החוצה זמנית מייצרת את תפישת העולם הענווה של המנהיגה הנשית: היא מודעת ליכולותיה ולכישוריה בהקשר לרלוונטיות תפקידה לסיטואציה הנוכחית. מיד לאחר היציאה מהגטו התחבאה רוז'קה ביחד עם חלק מחבריה בארמון פושקין העתיק ליד וילנה, במשך שלושה לילות. בסוף ספטמבר 1943 הגיעו חברי הפ.פ.או ליערות רודיניקי, אשר פעלו בו כבר קבוצות פרטיזנים לא יהודים ומעט יהודים שעזבו את וילנה מספר חודשים קודם לכן. תחילה, חולק המחנה לארבע יחידות – "הנוקם", "לניצחון", "מוות לפאשיזם" ו"מאבק" כחלק מגדוד "נקמה" בפיקודו של אבא קובנר. כל ארבע היחידות רוכזו במחנה אחד, ורוז'קה מונתה לאחראית על המחנה, "סטארשינה". לאחר מכן, חולק המחנה לארבע מחנות, ורוז'קה מונתה ל"סטארשינה" של יחידת "הנוקם" בראשות אבא קובנר. בניגוד לרוב יחידות הפרטיזנים, בגדודים היהודים שרר שוויון בין נשים לגברים, וכך התאפשר לרוז'קה להחזיק בתפקיד פיקודי. תפישת העצמי שלה שמה את המונהגים שלה במרכז ולא את עצמה. היא מבינה כי היא אמצעי/כלי עבורם בכדי להיטיב את עולמם. השילוב בין המודעות העצמית הגבוהה וכושר החשיבה הרשתי מסייע לה לגבש את תפישת עצמה ותפישת המציאות שלה כענווה. ייחודה של המנהיגה הנשית בקבלת החלטות מורכבות כתוצאה משני התהליכים, הפנימי והחיצוני, המתרחשים אצלה בו-זמנית. כתוצאה מהמודעות העצמית הגבוהה שלה לעצמה ולסובבים אותה היא ענווה: תפישת העצמי שלה שמה את המונהגים שלה במרכז ולא את עצמה. היא מבינה כי היא אמצעי/כלי עבורם בכדי להיטיב את עולמם. השילוב בין המודעות העצמית, הענווה וכושר החשיבה הרשתי מסייע לה לגבש את תפישת עצמה ותפישת המציאות שלה. ייחודה של המנהיגה הנשית בקבלת החלטות מורכבות כתוצאה ממודעות עצמית גבוהה, כושר חשיבה הרשתי ותפישת עצמי ענווה.

חברי הקבוצות היהודיות ביצעו פעולות כמו חבלה בכבישים, במסילות רכבת, קווי טלפון ושריפת גשרים. התהליך הרוחבי הוא הגשמת החזון הרגישותי אותו גיבשה כתוצאה מזיהוי צורך מונהגיה, והתהליך הפנימי הוא האופן בו המנהיגה הנשית מיישמת בוודאות והתמדה בפרטים את דרכה הרגישותית. בתהליך הרוחבי המנהיגה מזהה את הצורך האישי והקבוצתי כתוצאה מיכולתה לחוש אמפתיה ולהכיל את אנשיה. היא הופכת את הצורך לחזון רגישותי המתורגם לדרך רגישותית. מכיוון שלאורך כל דרכה הרגישותית היא נעה בין מודעות עצמית לחשיבה רשתית, ובין לכידות קבוצתית לאמפתיה והכלה, היא מצליחה לדייק את החזון הרגישותי ולהתאימו למצבים ולמציאות המשתנה. היא מובילה את אנשיה למימוש החזון בדרך רגישותית. בתהליך הפנימי היא מיישמת את הדרך הרגישותית בוודאות והתמדה בפרטים. היא יורדת לפרטי פרטים בביצוע המשימות ואינה מרפה מעשייתה המנהיגותית עד להשגה מלאה של יעדיה. רוז'קה השתתפה בפעולות אלה, ומאוחר יותר החלה לקחת חלק בפעולות של פיצוץ רכבות, ואחת מהן היא מתארת:

"מטען ה'טול' הונח במקום וממנו נמשך חוט דק (חוט-ההשהיה) עד למקום בו שכבנו וציפינו ללא-ניע וללא-הגה. [...] קול שיקשוק גלגלים שהגיע מרחוק הוציא אותנו בן-רגע מהקיפאון. בהרגשת-רווחה לופתות האצבעות את הנשק. גניחת הקטר נשמעת, הנה הוא מתקרב. פאטרול גרמני צץ כמתוך האדמה על-יד המסילה ובידיהם פנסי-אור. 'משוך!' נשמעת פקודה ברורה. קול נפץ אדיר הקפיץ אותנו על הרגליים. 'לסגת!' אנו נסוגים לאט בזחילה. [...] לא יכולנו לברוח ממקום זה מבלי להזין את עינינו במראה ההרס. 'לרוץ!' מישהו צעק בקול. יורים עלינו מהמסילה [...]. רצנו במלוא כוחותינו קדימה, ללא הבחנה היכן הדרך." בתהליך הרוחבי היא דבקה בדרכה הרגישותית עד לסופה ולכן לוקחת עליה אחריות מלאה מקצה לקצה. היא אינה מוותרת לעצמה ולאנשיה עד לביצוע מלא ואיכותי של כל המשימות. בתהליך הפנימי ודאותה והתמדתה בפרטים מאפשרת לה להפוך את דרכה הרגישותית למציאות חדשה. ביוני 1944 החל הצבא הסובייטי להתקרב אל וילנה וסביבותיה, וכל הפרטיזנים היהודים ששהו באזור, ובינם רוז'קה, לקחו חלק בשחרור. עם הכיבוש הסופי של וילנה, ב-13 ביולי 1944, החלו לחזור הפרטיזנים היהודים לעיר. על המראה שנגלה לה עם חזרתה לוילנה מספרת רוז'קה: "התחילו להופיע לפני הבית, בו היו מרוכזים הפרטיזנים היהודים, דמויות אדם. צבע פניהם ירקרק, עיניהם עצומות למחצה והליכתם אטית. אלה היו היהודים מה"קאנאלים". מאז חיסול הגיטו הם חיו בתעלות הביוב. [...] אב ובן, שהסתתרו במשך חודשים במזווה אצל מכר נוצרי, לא היו מסוגלים להניע את רגליהם. קרוב לשנה שכבו שניהם ללא אפשרות להזיז איבר מגופם." לרוז'קה כמנהיגה

נשית מספר איכויות המסייעות לתחושה אינטואיטיבית להתקיים: הקשבה לתחושותיה הפנימיות דרך מודעות עצמית גבוהה, ספונטניות, ויתור על שליטה כוחנית, כושר חשיבה רשתי, ואינטראקציה בינאישית בתוך קבוצה. ב-19 ביולי 1944 נפגשו בעיר רוז'קה, אבא קובנר ובת זוגו ויטקה קמפנר, והם החליטו לשגר שליחים לאזורים ששוחררו בכדי להציל את היהודים שנשארו שם, ולהקים מטה שתפקידו יהיה לארגן את ההעפלה של הניצולים לארץ-ישראל. תחושה אינטואיטיבית נובעת ממודעותה העצמית הגבוהה של המנהיגה הנשית לתחושות ולסימנים גופניים, לעתים עמומים, הקשורים לכיוון מסוים, מחשבה דמיונית, יצירתית ורוחנית. בדרך כלל התהליך מלווה בתחושת גוף המזינה את התודעה של המנהיגה הנשית ומשפיעה על קבלת ההחלטות שלה במיוחד בסביבה משתנה ועמומה. תחושה אינטואיטיבית מבוססת סימנים עמומים, לעיתים חלשים, על-פיהם היא פועלת בוודאות והתמדה בפרטים ליישום דרכה הרגישותית. תחושה אינטואיטיבית נובעת מתוך מודעות עצמית בראייה רשתית, אמפתיה והכלה של הפרט בקבוצה, ומסייעת למנהיגה הנשית בבחירת האנשים ושיבוצם לתפקידים השונים בקבוצה. באוגוסט יצאה רוז'קה לעיר קובנה, ופגשה שם ניצולים יהודים מתנועת "השומר הצעיר", והורתה להם לעבור לוילנה בכדי שיוכלו לארגן את סידורי העלייה שלהם לארץ-ישראל משם. לאחר מכן, בנובמבר אותה שנה נשלחה רוז'קה על-ידי התנועה לארץ-ישראל. את המסע לארץ ישראל היא עשתה דרך רומניה, כאשר המלחמה באירופה עדיין נמשכת, ובדצמבר אותה שנה הגיעה ליעדהּ. תחושה אינטואיטיבית היא תוצאה של תהליך פנימי ורוחבי בו-זמנית ולכן היא עוטפת את כל שלושת הזוגות הקודמים. קבלת ההחלטות ליישום דרכה הרגישותית של המנהיגה הנשית נובעת מתחושה אינטואיטיבית תוך וודאות והתמדה בפרטים. היא נחשבת לניצולת השואה הראשונה שעלתה לארץ, ולכן הייתה מהראשונות שסיפרו לבכירי היישוב בארץ אודות מנגנון ההשמדה הנאצי. התהליך הפנימי שלה כמנהיגה הנשית עם עצמה הוא התבוננות פנימה המעלה את המודעות עצמית שלה לעצמה. המנהיגה הנשית מודעת לעצמה, למחשבותיה, רגשותיה ותחושותיה. היא מתארת אותן מילולית ומשתפת את הסובבים אותה במידע הרלוונטי. התהליך הרוחבי בא לידי ביטוי בכושר החשיבה הרשתי בעזרתו היא רואה ומנתחת את הסביבה בראיית-על. נאמר על-ידי ראשי היישוב היהודי כי בזכות עדותה "נגולה לעינינו לראשונה האימה הגדולה". היא הקימה את קיבוץ אילון בצפון הארץ ומשם הצטרפה לחבריה, אבא קובנר וויטקה קמפנר, בקיבוץ עין-החורש. היא מילאה תפקידים בכירים בארגון "הקיבוץ הארצי", ועסקה כל שארית חייה בהוראת השואה. בין היתר היא לקחה חלק בהקמת מרכז "מורשת – בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ'", והקימה את המרכזים ללימוד השואה בקיבוצים גבעת חביבה ויד מרדכי. רוז'קה קורצ'אק נפטרה ב-3 במאי 1988, בת 67, ממחלה קשה.