Regina Jonas spiritual leader TheMalchutha
רגינה יונאס מנהיגה רוחנית דמלכות"א
"רגינה יונאס היתה אשה כריזמטית בצורה בלתי רגילה, דמות מופת של שליח-ציבור, גם בגרמניה של שנות השלושים וגם בטרזינשטט. בגטו היא קיבלה על עצמה תפקידים קשים ביותר וידעה לתת תקווה גם לאנשים שכל עולמם חרב עליהם. היא היתה בקיאה בכל מקורות היהדות, דיברה עברית על בוריה, נלחמה נגד הממסד היהודי בגרמניה שלא בקלות הסכים לתת לה הסמכה לרבנות. היא היתה האשה הראשונה בעולם שקיבלה הסמכה לרבנות. אני ממש לא מבינה מה עוד צריך בשביל להפוך אותה למיתוס"./ מרגלית שלאין.
רגינה יונאס Regina Jonas היתה מנהיגה דמלכות"א Majesty. היא פיתחה לכל אורך דרכה את לכידות הקהילה אותה הובילה דרך ה"מדחף" המורכב מארבע כנפיים: מודעות עצמית וענווה, אמפתיה והכלה, דרך רגישותית וודאות והתמדה בפרטים.
"נולדתי בברלין למשפחה דתית, ואבי נפטר כשמלאו לי 11 שנים. לא היו לי האמצעים ללמוד באוניברסיטה, אבל למדתי במרץ בבית המדרש הגבוה ללימודי היהדות. אני צריכה ורוצה לפרנס את אמי, שסובלת מאוד. (יש לי גם אח.)"- הרבה רגינה יונאס כותבת למרטין בובר ב-1938. רגינה יונאס נולדה ב-3 באוגוסט 1902 למשפחה אורתודוכסית קפדנית שחיה בעוני. התהליך שלה כמנהיגה התחיל במודעות העצמית והענווה שלה. מיקומה היחסי בעולם הביא אותה לענווה ככלי המשרת את קהילתה. מנהיגה ענווה היא שליחת ציבור ולכן היא שמה קודם כל כמטרה את נושא הלכידות הקבוצתית במרכז. ביולי 1930, הגישה את עבודת המחקר שלה בנושא: "האם יכולה אישה להחזיק במשרה רבנית?" היא ביססה את מחקרה על מקורות הלכתיים. בסיכום עבודתה טענה נמרצות לזכותה של אישה להפוך לרב מודרני על בסיס ההלכה. היא לא השתמשה בשפה פמיניסטית, אך דגלה בשוויון בין גברים ונשים. על עבודתה זו העניק לה המורה שלה, הרב אדוארד בנת', את הציון "טוב". יונאס נאלצה להמתין עוד חמש שנים עד שהוסמכה סוף סוף לרבנות. בברלין היא לא מצאה רב שיסמיך אותך והיה זה לבסוף רבה של העיר אופנבך, הרב הרפורמי ד"ר מקס דינמן, שהסמיך אותה באופן פרטי. רגינה יונאס היתה האשה הראשונה בהיסטוריה שהוסמכה לרבנות באופן רשמי. היא התעקשה שייפנו אליה בשם "הרב גברת" (פרוליין), שכן בשם "גברת הרב" (פראו) היה נהוג לפנות אל אשת הרב. יונאס בחרה ללבוש אדרת סגולה ולא אדרת שחורה בעת עבודתה.
ככל שהמודעות העצמית והענווה שלה עלו, יכולות האמפתיה וההכלה שלה התחדדו. ב-1938, רק שלוש שנים לאחר הסמכתה, שלחה את מכתבה זה למרטין בובר ובו סיפרה לו על עבודתה בברלין בתור רבה: "אני מעניקה הדרכה רוחנית לחולים בבתי החולים ובבתי האבות בברלין, אני גם מרצה בבית הכנסת, עורכת הלוויות, ונושאת דרשות בבתי הכנסת של בתי האבות בברלין."
היא זיהתה את מצבו של האחר, את קשיו וצרכיו, והכילה אותו בצורה אותנטית ללא שיפוט, וסייעה לו בדרך רגישותית לצאת מהמצב בו הוא נמצא דרך לכידות קבוצתית. יונאס עבדה ללא ליאות כדי לקדם את השוויון בין נשים לגברים ביהדות, ונלחמה ללא הרף על מעמדה כרבה בתנועה הרפורמית בברלין.
היא הגדירה את החזון הרגישותי שלה לאור צורכי הפרט והקבוצה אותה היא הובילה, תוך הקפדה על דרך רגישותית. בתחילת 1937, דרשה דרשות באורח סדיר במוסדות התרבותיים של קהילת ברלין, אך נתקלה בחוסר אמון ובאיבה מצד ציבור רחב, כלפי תפקודה כרב. היא פרסמה מאמרים בעיתונות שבהם טענה לשוויון רוחני, שלם וסופי בין המינים. עקב נחישותה, תוארה והכשרתה נתפסה בקהילה כאיום על הממסד המסורתי הרבני – גברי.
דרכה הרגישותית היא היכולות לאמפתיה ולהכלה של הפרט והקבוצה לאור כל תהליך השינוי, והובלתם בלכידות קבוצתית עד למציאות החדשה, שתתן מענה ופתרון לצורך הרגישותי של הפרט והקבוצה. יונאס כמנהיגה דמלכות"א Majesty עשתה זאת תוך ודאות והתמדה בפרטים. התקדמותה של יונס בשרות הרבני ובדרשנות התרחשה, לאחר פוגרום ליל הבדולח, בנובמבר 1938. קהילות רבות נותרו ללא רב בגלל המעצרים, הגירושים וההגירה. תחילה הסכימו לקבלה כרב בבתי-כנסת שבבתי-זקנים ובמוסדות לעיוורים. יונאס כמנהיגת קהילה דמלכות"א Majesty Community Leader שמה במרכז מנהיגותה את היציבות Sustainability של הקהילה שלה לאורך זמן: לכידות הקהילה. ב-1941, החליפה רבנים בפרנקפורט, בברמן ובמקומות אחרים, עדות לכך שסמכותה הועצמה לצד קריסתה של הסמכות המוסדית. גם כשנכפתה עליה, כיהודייה, עבודת כפיה, בברלין, בבית החרושת לקרטון "אפיקו", התמידה בעבודתה הרבנית ובפעולות סעד. היא לקחה אחריות מלאה על הקהילה Accountability, היתה לה ציפייה שכל אחד מחברי הקהילה ייקח אחריות על עצמו ועל שותפיו. בדרך זו היא יצרה מחויבות Engagement לקהילה ולחבריה.
ב-6 בנובמבר 1942 גורשה יחד עם אימה ב"משלוח של זקנים" לגטו טרייזנשטאט. היא הצטרפה לצוות "ארגון העזרה העצמית" של הפסיכולוג הנודע ויקטור פרנקל שפעל כדי לקדם את אפשרות הישרדותו של הפרט בגטו. היא קיבלה את פני המגורשים הבאים לגטו, במיוחד הזקנים האומללים יוצאי גרמניה. היא ניחמה את הבאים למחנה, נשאה דרשות מלאות חסד ותקווה עבור בני קהילתה שאותם כה אהבה ושעבור הזכות לשרת אותם בתור רבה נלחמה כל חייה. בכדי להמשיך להוביל את קהילתה, יונאס השתמשה בשני כישורי יסוד: כושר חשיבה רשתי ואמונה בעצמה, שהובילו אותה לתחושה אינטואיטיבית. תחושה אינטואיטיבית היא תוצאה של למידה וזיכרון מניסיון העבר, תוך שימוש בכושר מחשבה רשתי. כמנהיגה היא היתה חייבת להאמין ב"תחושת הבטן" שלה, ולהתמודד באומץ עם פחדיה האישיים ולפעול כנגד עמדות סותרות מבחוץ. היא עודדה את רוחם של הבאים למחנה, וסייעה להם להתמודד עם ההלם הראשוני ועם ההסתגלות לתנאי המציאות האכזרית. היא השתדלה לנסוך בהם תקווה. רבים מהם נפטרו בימים הראשונים להגעתם. היו שניסו להתאבד. היא פעלה כרבה ומטפלת נפשית, ובכל נפשה קיימה את מצוות קידוש החיים, ושמירת הקיום והזהות היהודית. היא המשיכה בדרשותיה ובהרצאותיה גם בגטו. ניתן למצוא אותה בסיפורי זיכרונותיהם של שורדי הגטו. "ההרצאות הללו" כתב בזיכרונותיו ג'קוב ג'קובסון "מילאו תפקיד חשוב ביותר בהעסקת מוחנו ובשמירת רוחנו בגטו". רגינה יונאס עבדה בטרייזנשטאט ללא ליאות במשך שנתיים ב"הצלת נשמות". במרכז המודל למנהיגות קהילתית דמלכות"א Majesty נמצאת לכידות הקהילה. ככל שהקהילה תהיה מלוכדת יותר, היא תהיה עמידה יותר ותהליכי הובלת השינוי בה יצליחו יותר. זה היה העקרון שהנחה את יונאס לאורך כל דרכה כמנהיגה רוחנית. יונאס לא הרפתה ממימוש דרכה הרגישותית עד שהפרט האחרון יושלם. כתוצאה מהתהליך המתואר נוצרה לכידות קבוצתית במחנה שהדהדה עם כושר החשיבה הרשתי והתחושה האמונית האינטואיטיבית שלוותה אותה כמנהיגה, לאורך כל דרכה, כל כולה למען מונהגיה. על מותה של הרבה יונאס יש דיווחים סותרים. הדבר היחיד שידוע בוודאות הוא שהיא גורשה מטריזנשטט לאושוויץ באוקטובר 1944 ושבסוף שנת 1944 היא נרצחה שם, בת 42 שנים בלבד.
תגובות
הוסף רשומת תגובה